דוד אמן נולד בשנת 1907 בעיר לודז' שבפולין לאברהם ומאשה קינסטלר. המשפחה החילונית-ציונית בת חמשת הילדים נהנתה מרווחה כלכלית שמקורה במפעל משפחתי בבעלות הסב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אברהם האב נסע לרוסיה, ולא הצליח לשוב. האם נותרה לבדה עם חמשת הילדים וללא מקור פרנסה. רק כשתמה המלחמה הצליח האב לשוב לחיק משפחתו.

לאחר הצהרת בלפור (1917) החלו בני משפחת קינסטלר הציוניים לעלות בהדרגה לפלשתינה. מרבית בני המשפחה המורחבת התיישבו בתל אביב ועסקו בעיקר במקצועות חופשיים, ומעטים העדיפו ליישב את השממה. 

בשנת 1924, בהיותו בן 17, עלה דוד עם אימו ואחיו, ואף הם התיישבו בתל אביב יחד עם האב שעלה ארבע שנים קודם לכן. לא חלף זמן רב, ודוד החל לעבוד בחנות לממכר חומרי בניין שבעיר.

ב-1926 הצטרף לתנועת הנוער "הבחרות הסוציאליסטית", תנועת הנוער של אחדות העבודה. לימים, סיפר בבדיחות כי טעה לחשוב ששם התנועה הוא "הבחורות הסוציאליסטיות", ולכן הצטרף לפעילות. מספר חברים בתנועה החליטו להצטרף לקיבוץ, ודוד ביניהם. הם הקימו את "פלוגת העבודה הרצליה", ובשנת 1927 התיישבו בצריף בהרצליה ג'. קבוצת החברים הקרובים התפרנסו מחקלאות והקימו רפת קטנה, לול ומשתלה. בזמנם החופשי הגו בשאלות על מהות העולם והאדם, והאמינו בלהט בהגשמה עצמית של חיי שוויון.

דוד מונה עד מהרה לגזבר ואקונום, תפקיד לא פשוט נוכח הזמנים הקשים. הקבוצה הייתה חסרת כל, ורכושה היחיד היה חלומות גדולים. חברי הקבוצה נשארו בהרצליה מספר שנים, עד שבשנת 1935 בישרו להם מוסדות התנועה שהוקצו להם 600 דונם של אדמות חול לחופי הים התיכון - זוהי שפיים של היום.

הנערה שחורת הצמה, מרים לבית אבא אורי הירושלמית, ודוד יפה התואר ותכול העיניים נפגשו במחנה עבודה של תלמידי סמינר ירושלמי. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אך ב-1934, כאשר מרים הצטרפה לפלוגה באופן רשמי, בשלו קשרי הידידות האמיצה לכדי זוגיות. בסוכות 1935 נולדה במזל טוב עפרה, הבת הבכורה. בעשרים השנים שחלפו נולדו לזוג שישה ילדים נוספים: אורי ז"ל, דיתה, שולה, הדסה, אילה וחגית.

בשנותיה הראשונות של שפיים עבד דוד בעבודות מפרכות של חקלאות ובניין הארץ, וכן מילא תפקידים ציבוריים שונים בקיבוץ. ב-,1956, בהיותו בן 49, נבחר לראשות המועצה האזורית חוף השרון. במסגרת תפקידו הקדיש מאמץ רב למען פיתוח יישובי המועצה ותושביה. הוא יזם פרויקטים אזוריים משמעותיים, כגון ניקוז הפאליק-נחל פולג, נטיעת עצים למניעת נדידת חולות והכנת תוכניות מפורטות להתפתחות משבצות הקרקע ביישובים, סלילת כבישים פנימיים, הקמת מרפאות, תאורה וכן מפעלים תרבותיים: ביה"ס למבוגרים ואמפיתיאטרון. עיקר גאוותו היתה על הקמת בית הספר האזורי המקיף.

דוד היה איש ציבור לוחמני מבחוץ ואיש משפחה רך ומסור מבפנים. בת זוגו, מרים, היתה אף היא דמות משמעותית, אשת חינוך פעלתנית שהתנדבה במשך שנים רבות למען רווחת ותיקי המועצה. דוד היה אב אוהב וסב מסור לנכדים רבים. הוא נהג לספר את סיפור חייו לבני משפחתו, בשעה שישב על כיסא נוח בגינת ביתו, מתחת לעץ הפקאן, סמוך לשיח הפג'ויה ועץ הרימון. לגינה המטופחת הזו, שלו ושל מרים, נהג לקרוא : גן עדן.

בשנת 1991, בהיותו בן 84, נפטר דוד. הוא קבור בבית העלמין בשפיים, סמוך לבת זוגו האהובה מרים, ולצד אורי, בנו, שנהרג בעת שירותו הצבאי והוא בן 20 בלבד.